האם בפעם האחרונה שהעברתם מצגת, המאזינים התחילו ‘לנקר’?
האם הבלוג שלכם מחכה לקורא הראשון שלו? האם משתפים את הפוסטים שלכם?
במאמר זה נבדוק כיצד חקר מדעי המוח יכול לעזור לתוכן שלכם להיות בלתי נשכח.
מה תמצאו כאן:
- שלושה מרכיבים ליצירת תוכן בלתי נשכח!
- מידע כמותי – כמה מידע אנשים בדרך כלל זוכרים ואיך לנצל את זה?
- תשובה לשאלה, האם עדיף להפתיע או להישמע רגיל?
נפתח בתרגיל קטן לדמיון שלכם:
עצמו את העיניים ודמיינו אדם בודד רכון על מכונת הכתיבה שלו אולי בדירתו, נניח בפריז בשנות ה-20 של המאה הקודמת. השעה היא שעת לילה מאוחרת ,החדר אפלולי, תקתוקי מכונת הכתיבה מנקדים את השקט, טיפות אור קטנות, מנצנצות פנימה מפנס הרחוב, מנורה יחידה משתלשלת מהתקרה ומפיצה אור חלש ורך. לצד מכונת הכתיבה מונחת כוסית ובה וויסקי עם קרח. טעם הוויסקי חמים ומעושן. לאחר שעות אינספור ועבודה מאומצת, משלים הסופר את יצירת המופת שלו.
פעמים רבות, ככה אנו מדמיינים יצירת תוכן בלתי נשכח. באמצעות אמנים בודדים ומבריקים. המציאות עשויה להיות מעט שונה.
יצירת תוכן בלתי נשכח היא לא רק אומנות, היא גם מבוססת על מחקרים מדעיים. אתם יכולים ליישם את הידע המדעי הזה, כדי ליצור בעצמכם תוכן בלתי נשכח. מעניין אתכם?
אם כן, אתם מוזמים לקרוא, כיצד מדעי המוח יכולים לסייע לכתיבה השיווקית שלכם.
חשוב לזכור שתקשורת מגיעה בכמה אופנים. השאלה היא האם אנחנו רוצים “לשתול” מידע שלנו במוחם של הקוראים ? אם כן, לכמה זמן? ואיזו סוג מידע?
ראשית, לפני העיקר, נתייחס למתח בין שני כוחות:
המתח שבין כוחו של המוכר לבין כוחה של ההפתעה.
מה אנשים מעדיפים? לפגוש את המוכר והטוב? או אולי להתרגש עם איזו הפתעה חדשה? מידע שלא הכירו?
מדענים ביצעו סריקות באמצעות מכשיר MRI. הם הקרינו לנבדקים תמונות במהירות גבוהה, כזו שלא מאפשרת לנבדקים לעבד אותן באמצעות המחשבה. לאחר שניתקו אותם מהמכשיר, הציגו להם את התמונות שראו קודם ותמונות נוספות, שלא ראו קודם וביקשו מהם לבחור תמונות. בשל המהירות בה הוקרנו התמונות, הנבדקים לא ידעו שהם זוכרים את התמונות שראו קודם.
מתברר שהנבדקים בחרו את התמונות אותן הם כבר ראו, למרות שלא ידעו זאת. הסיבה היא, שאנחנו נוטים להרגיש נוח ובטוח יותר בסביבת דברים מוכרים. לעומת זאת, הפתעות מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו. מבחינה ביולוגית, הפתעה היא תמיד גורם שלילי. המוח כל הזמן מנסה לצפות מה יקרה וכשהוא לא יכול, הוא מרגיש צורך להתאמץ לכסות על הפער.
אז מה, הכל צריך להיות מוכר? לא בדיוק.
למרות מה שנאמר, כאשר אנשים מופתעים, המוח משחרר הורמונים שמשדרים נעימות. לכן, למרות הזמן הקצר בו יש חוסר נחת המוח יודע לייצר תחושת נחת חזרה. זו הסיבה שלכותבים כדאי לשלב אלמנטים מפתיעים בתוך רצף של דברים מוכרים ומרגיעים. אפשר אפילו מדי פעם להגזים בהפתעה כיוון שרצף ארוך של דברים מוכרים, עלול לשעמם.
לסיכום: שלבו בתבונה הפתעות ודברים מוכרים. כמו שעורכי מוזיקה עושים – הם משלבים שירים חדשים ברשימת השמעה של להיטים ותיקים. תחנות הרדיו בעלי אחוזי האזנה הגבוהים ביותר, משתמשות בשיטה הזו.
אז נפנה לעיקר – מה הופך סיפור לבלתי נשכח?
ישנם שלושה מרכיבים שצריכים להיות באיזון מדויק על מנת שהסיפור “יעבוד”, כיוון שלא כל הסיפורים ניתן לזכור. אתם בעצמכם וודאי שמעתם כבר סיפורים ששכחתם.
המרכיב הראשון – הפעלת החושים של הקוראים:
אתם יכולים להראות תמונה או לנסות להפעיל את אחד החושים האחרים: טעם, מגע או שמיעה. ככל שחושים רבים יותר יהיו מעורבים בתוכן שלכם, כך תפתחו ערוצי זיכרון רבים יותר אצל הקוראים.
זוכרים איך התחיל המאמר? זה היה ניסוי בשילוב תחושה במאמר, מה אתם זוכרים מהסיפור? את רעש מכונת הכתיבה, את טעם הוויסקי? הסיפור ניסה לערב את החושים שלכם אבל, זה לא מספיק. תוכן חזק זקוק גם ל…
המרכיב השני – עובדות ופרטים עם משמעות:
הסיפור שלכם צריך מידע שישמר בתפיסה הקוגנטיבית של הקוראים. כאשר אנשים משתפים תוכן, הם מדגישים את העובדות ואת המשמעות שלהם. זאת הדרך שלהם להרגיש שעצם השיתוף שלהם, מעניק ערך.
אז – הוסיפו פרטים ועובדות. במאמר הזה למשל הוספנו לכם מספר עובדות מחקריות חדשות, כמו השילוב בין מוכר למפתיע, ופרטים על המרכיבים שיהפכו טקסט לבלתי נשכח.
המרכיב השלישי – חיבור לרגש:
חברו את המאמר שלכם לרגשות הקוראים. מי הם קהל הקוראים? למי הפוסט שלכם פונה? מהן הנקודות הרגישות עליהן תוכלו ללחוץ? נתחו זאת והשתמשו בתוצאות.
כאשר יש לכם שילוב של הפעלת החושים, פרטים וחיבור לרגש יש לכם סיפור חזק. כל אחד מהמרכיבים לבדו, לא מספיק. פנו לחושים, צרו תמונה בדמיונם של הקוראים, הוסיפו פרטים רלוונטיים, צרו חיבור לרגש ואז חזרו על זה שוב.
לבסוף, החלק הכי חשוב הוא להחליט מהם הזיכרונות אותם אתם רוצים “לשתול” בראשם של הקוראים?
אנשים ישכחו את רוב הדברים שתגידו להם. מחקרים מראים שהם שוכחים בערך 90% ולעתים אפילו יותר. זה לא אמור להדאיג אותנו. אנחנו צריכים להיות מודאגים מה-10% שהם כן זוכרים. האם אתם יכולים לקחת אחריות על עשרת האחוזים הללו? אם לא, אנשים יבחרו באופן רנדומלי מה לזכור.
האם הייתם פעם בפגישה ולאחר מכם סיפרתם עליה לחבר/ה או למספר חברים ואז שאלתם לדעתם? סביר להניח שהם ענו ואתם חשבתם לעצמכם: אתם רציניים? שעה אנחנו מדברים וזה מה שהבנתם מהפגישה הזאת? המוח באופן עקבי מחפש תבניות, זה מה שמתקבע בראשי המאזינים והקוראים. אז, אם המוח מחפש תבניות, האם אתם מתכננים להחליט אלו תבניות יתקבעו בראשי הקוראים או שאתם רוצים שהם יחליטו?
אתם בטח תוהים, מדוע המאמר מסתיים במידע על 10% ולמה זה נכתב שוב ושוב? למה הזכרנו את הפגישה האחרונה שלכם ולמה הפסקה האחרונה נפתחה בהכוונה על הדבר שהכי חשוב לחשוב עליו. התשובה היא שהמחשבה על אותם עשרה אחוזים שאנשים זוכרים, היא ה10% שאתם אמורים לזכור מהמאמר הזה על תוכן בלתי נשכח.
אם זה עובד במאמר הזה, זה יכול גם לעבוד עבורכם.
מהו הזיכרון אותו אתם רוצים לשתול אצל הקוראים שלכם? האם זה נוגע לבידול שלכם? האם הוא מתייחס למוצר? שתפו אותנו בתגובות וקבלו עוד מידע מעולה: 6 שאלות שחשוב לשאול, לפני שמתחילים לכתוב.